פסק-דין בתיק ת"א 54000-05-11

1. זוהי תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע, או ,המל"ל") נגד הנתבע, וזאת על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק").

2. על פי הנטען בתביעה, ביום 30/06/2004 ובעת שעבד הנתבע כפועל בניין באתר בנייה בפארק הלאומי ברמת גן, תקף שלא כדין את סרגיי וולדצ'נקו, יליד 1971, שהיה בנו של מנהל העבודה במקום (להלן: "הנפגע"). בעקבות התקיפה הוגש נגד הנתבע כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב בגין עבירה של גרימת חבלה חמורה והנתבע הורשע בדין ונגזרו עליו, בין היתר, 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

התובע טוען, כי בעקבות פציעתו של הנפגע, שהוכרה כתאונת עבודה, שולמו על ידו גמלאות במסגרת דמי פגיעה ונכות זמנית ואשר ערכן הנומינלי עומד על סך של כ-31,000 ש"ח. לפי התובע, נזקי הנפגע, שאושפז למשך 5 ימים וטופל במסגרת קופת החולים, תוך שניתנו לו תעודות אי כושר למשך 93 ימים, עולים לאין שיעור על התגמולים ששילם התובע, ועל כן, זכאי הוא בהתאם לסעיף 328 לחוק לשיפוי מאת הנתבע.

3. הנתבע ביקש לדחות את התביעה, תוך שהכחיש כלל וכלל את אירוע התקיפה וטען, כי לא הוא שתקף את הנפגע. לדידו, פסק הדין המרשיע אינו שונה במשקלו מכל ראיה אחרת ועל התובע להוכיח גם את אחריותו של הנתבע, כמו גם את נזקי הנפגע.

בסיכומיו טען הנתבע, כי משבחר התובע שלא להביא ראיות מטעמו, מלבד הגשת תיק מוצגים יחד עם תע"צ של עובד המל"ל, הרי שהוא לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק, מה עוד שאי הבאת הנפגע עצמו לעדות על ידי המל"ל, מנעה מהנתבע האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית.

4.         בדיון שהתקיים בפניי ולאחר שהחלטתי לקבל את תיק המוצגים שהגיש התובע (למעט הודעת הנפגע במשטרה שבהסכמת התובע הוצאה מתיק המוצגים), שמעתי את הנתבע  שלמעשה היה העד היחיד שהעיד בפניי.

5.         לאחר ששמעתי את הנתבע, התרשמתי מעדותו ונתתי דעתי לתוכנה, ולאחר שעיינתי במסמכים שהונחו בפניי והתייחסתי לטיעוני ב"כ הצדדים במסגרת סיכומיהם, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה.

6.         סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, קובע, כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט במשפט פלילי  המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם...".

            אין חולק, כי פסק הדין שהרשיע את הנתבע בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 4359/06) הינו פסק דין חלוט משלא הוגש עליו כל ערעור.

7.         טוען הנתבע, כי אין לתת לפסק הדין משקל עדיף, שעה שמדובר בתוצאה של ניהול כושל מטעם הסנגור שייצג את הנתבע באותו הליך וחוסר כיס להגשת ערעור. טענה זו דינה להידחות מכל וכל. עסקינן בפסק דין חלוט, שקריאת הכרעת הדין שלו, מראה בעליל, כי זו התבססה על ראיות שבית המשפט שמע, תוך מתן אמון בראיות התביעה ודחיית גרסת הנתבע ועדיו. אם כן, אין המדובר בהכרעת דין "טכנית", אלא בקביעות מהותיות של הוכחה מעל לכל ספק סביר ולאחר מתן אמון בגרסת עדי התביעה שם.

מידת ההוכחה הדרושה בהליך פלילי גבוהה לאין שיעור מהמידה הדרושה באזרחי, וזהו ההיגיון העומד מאחורי ההוראה הנ"ל שבסעיף 42א לפקודת הראיות. הדבר נועד למנוע בזבוז זמן שיפוטי ואף למנוע החלטות שיפוטיות סותרות, שעה שבהליך הפלילי נשמעו ראיות ובית המשפט התרשם מהעדויות התרשמות ישירה.

            אי לכך, אין לאפשר לנתבע בענייננו להתכחש לקביעות נגדו בהכרעת הדין, ומשבחר שלא להביא ראיות לסתור או לזמן עדים, מלבד עדותו שלו עצמו שנוכח התרשמותי לא היה בה כדי לסתור קביעות אלה כהוא זה, יש להעניק להכרעת הדין המרשיעה עדיפות ראייתית ולהעדיפה על פני עדותו בפניי. 

8.         התוצאה היא, שעלה בידי התובע להוכיח במידת ההוכחה הדרושה בענייננו, כי האחריות לפציעתו של הנפגע היא של הנתבע אשר תקף אותו שלא כדין, תוך שגרם לו חבלה חמורה ובסופו של יום אף הורשע על כך בהליך פלילי.

העובדה כי התובע בחר שלא לזמן עדים לעניין התרחשותו של האירוע, אין בה כדי לפעול לחובתו, נוכח פסק הדין הפלילי ונוכח תיק האשפוז שהונח בפניי, אשר מעידים על האירוע, תוצאותיו וזהותו של האחראי לו, קרי- הנתבע.

9.         באשר לעצם תשלום התגמולים, נדמה שעל אף הכחשתו של הנתבע גם עניין זה, הרי שאין חולק כי עלה בידי התובע להוכיח הן את עצם התשלום לנפגע והן את גובה הסכומים. בעניין זה הונחו בפניי דו"חות הוועדות הרפואיות של המל"ל, תעודות רפואיות ובעיקר אישורים לעניין התשלומים ששולמו לנפגע והופקדו בחשבון הבנק שלו (ת/9).

            יש באמור כדי לספק ראיה חותכת לעצם התשלום ולגובהו, והטענה של הנתבע לעניין הימנעות התובע מלהגיש תצהיר עדות ראשית או מלהביא לעדות את המומחים שערכו את התיעוד הרפואי, אין בה דבר וחצי דבר לעניין הרמת נטל ההוכחה הדרוש בעניין הגמלאות.

10.        השאלה האחרונה שיש לדון בה, היא שאלת גובה הנזק של הנפגע, שכן על מנת שהתובע יוכל לחזור אל הנתבע בתביעת שיבוב, על הנזק להיות גבוה מסכומי הגמלאות ששילם לנפגע.

            גם בעניין זה ומלבד המוצגים שהגיש המל"ל, לא זומנו על ידי התובע עדים שיעידו בפניי. אלא שגם כאן, לא מצאתי בעניין זה כל פגם באשר לניהול התיק על ידי המל"ל ובאשר לעמידה בדרישות הראייתיות הנחוצות בהליך דנן.

11.        אי הבאת הנפגע לעדות, אין בה כדי למנוע מבית המשפט להעריך מהם נזקיו וזאת בשים לב למכלול הנתונים העובדתיים הנדרשים לצורך חישוב הנזק, כפי שאלה הונחו בפניי במסגרת תיק המוצגים של המל"ל.